כותבים עם סיבה כותבים בלי סיבה

למה אני כותב? למי אני כותב? מתי אני כותב? 

תהום בבל - מיצב צילומי

שם העבודה:     תהום בבל

שם האמן:         אורלי עזרן

מדיום:              מיצב צילומי

תאריכים:          1994

מקום:               מוזיאון הברונקס, ניו יורק, ניו יורק

מידות:              22 יחידות של 92x21"   (234x54 ס"מ) כל אחת

חומרים:            טכניקה מעורבת - נייר אורז, שעווה, מילון עברי-לועזי, אמולסיות צילומיות

רקע:               המיצב "תהום בבל" מהווה נדבך אחד בסידרת עבודות ששאובה מהסיפור המקראי של מגדל בבל. הסידרה מטפלת ברב תרבותיות של השפה המילולית והחזותית כבליל אינסופי של חוסר קשר והידברות אנושית. הסדרה מציגה את התוהו האינסופי שבקשר בין הבעה והבנה, ושוברת מחיצות בין שפות ההבעה השונות – אותיות, מילים, מרחבים גיאוגרפים, מגדרים, סוגי בני אדם, תכונות פיזיות ועוד. היא מרמזת על המרחק הלא מגושר בין צורות הבעה אישיות ובינאישיות, פנימיות וחיצוניות.

                      "תהום בבל" ככותרת למיצב הספיציפי המתואר כאן נוגעת באופן חזותי פואטי בצירופי המילים אור ועור המיוחדים לשפה העברית. בצד החזותי נראה לעין דימויים של מעין פיסות עור חיצוניות של הגוף האנושי, אך אלו מאירות קונספטואלית על האלמנטים של המבנה האנושי הפנימי.

נושא פנים אמנותי:       

                        הקונספטואלי ומגע היד/החושני ומה שביניהם

                        שילוב טכניקות של היי-טייק וחומרים טבעיים ארכאיים.

                        יחסי אובייקט – חלל במרחבי תצוגה

                        האובייקט היחידי, קבוצת אובייקטים ומערכת היחסים בהצבה הכללית

                        התייחסות לצופה כשחקן על הבמה

                        תלית העבודות מותאמת לחלל הארכיטקטוני ומתווה לצופה מסלולי צפייה

שימוש בטקסטים מילוליים/ נושא חוץ אמנותי:  

מילון כיס עברי-לועזי

מצגות של  שפת הידיים האמריקאית

בראשית י"א, פסוקים א'-ט'

ספר היצירה - מדרשים  אודות האות העברית

המשל של קאפקא "תהום בבל"

תיאור:            העבודה "תהום בבל" בנויה מעשרים ושתיים (22) יחידות, התלויות מהתקרה. כולן עשויות מניר אורז מצופה בשעווה ובדפים ממלון עברי-אנגלי. על גבי המלון מודפסים בתהליך צילומי (סיינוטייפ) דימויים של שפת ידיים. התחושה שנוצרת בחדר היא של 22 פיסות עור שתלויות כמו כביסה לייבוש. השילוב החומרי של הדימויים - אקספרסיבי ודיגיטלי -  מאפשר רב משמעותיות בנוגע לשילוב של המדיה.

עשרים ושתיים (22) היחידות מייצגות את עשרים ושתיים אותיות האלף-בית. אלו , על פי ספר היצירה, מייצגים עשרים ושתיים אישיות שונות, המאופיינות כשונות זו מזו בשל שילובים שונים ביחסי גוף (לב, חושניות, מגע...)  ומוח  (ראש, רציו, לוגיקה....) שיש בהם. באופן מטאפורי, כל אחד מהדימויים - פיסות העור -  דומה בצורתו החיצונית זה לזה, ושונה במרקמים החזותיים של פני השטח.  בחוויית הצופה, העבודה מתארת את יחסי הגומלין האינסופיים שבין הגוף לבין המוח, בין כללי התנהגות הרוחניים לבין אלו האינטלקטואליים.

יחס לחלל (יחסי אובייקט חלל):  

חלל התצוגה הספציפי, במוזיאון הברונקס בניו יורק, בצורת קוביה מלבנית  סטנדרטית. כשלעצמן, העבודות תלויות  בחלל שתי וערב כמחיצות זמניות בחלל מזדמן.

כל פריט תלוי במרחב כישות עצמאית. יחד עם זאת התלייה המשותפת יוצרת מארג מבואי עבור הצופה המזדמן.

יש קשר ייעודי בין הצבת הפריטים של העבודה והחלל הארכיטקטוני, אך  אין חובה הצבה בחלל קונקרטי מסוים.

מקום הצופה:     

                      הצופה מהלך במקביל לעבודות, לאורך מסלולי ההתבוננות שיצרה עבורו האמנית. הוא מהלך בין יריעות ניירות האורז, וחווה את ההפשטה הצורנית של הגוף האנושי. משמע, היריעות התלויות מדומות בעיני האמנית כעורות של חיות (יצורים אורגניים) שתלויות בחלל.

בחלל, כאמור, 22 פריסות של מעין פיסות עור, כולן דומים צורנית בפריסתן החיצונית, אלא ששונים בחושניות של פני השטח שלהם. תנועת האדם ה"חי" בין הדימויים התלויים מאפשרת דיון חוויתי במבנה הגוף האנושי.

מקום האמן ביחס לטקסט:

האמנית משתמשת במודע בטקסטים מקראיים ומדרשיים כמקור השראה וגיבוי לרעיונותיה החזותיים, כמו גם לחיזוק החלטותיה המבניות ביצירת הדימוי הכולל.  

הטקסט המקראי על ריבוי פרשנותו המדרשית מהווה מקור השראה רעיוני מודע  לעבודה. טענתי, שהחיפוש של האמנית אחר מקור השראה פיגורטיבי , מוצא אותה למול הסיפור המקראי המוכר והידוע בתרבות האנושית. בדרך זו היא יוצרת מצע רעיוני וחוויתי בטוח ומוכר לה ולצופים.

כותרת העבודה חושפת היבט ביקורתי של האמנית על הטקסט המוכר, ומפנה את הצופה לטקסט ספרותי אחר, המשל  "תהום בבל" של קפקא. המהפך ביחס לכותרת העבודה מייצר קבוצות התייחסות שונות לקריאת העבודה. קהל הצופים שמכיר  את הסיפורת על קפקא ואלו שלא. בשני המקרים, כבר בכותרת האמנית מתרחקת מהמקור המקראי, ומאפשרת לה ולצופה המזדמן העברת מסר והתייחסות אישית למקור המקראי. הגדרה חווייתית של הסיפור המקראי.

השימוש באלמנטים רעיוניים מספר היצירה של אברהם אבינו, אף הוא  נעשה במודע ומייצב את החלק המבני של המיצב. האמנית שמאמינה בלוגיקה מתמטית מבנית שמחייבת כל מיצב, בכדי ליצור הבנה חושית אחידה אצל קהל הצופים,  מייצבת את החלטותיה האינטואיטיביות ואת ההבעתיות הסובייקטיבית של המעשה האמנותי בקביעת גריד מתמטי וסימבולי שמוצג בספר היצירה. לפי ספר היצירה, 22 האותיות בכתב העברי מהוות אבות טיפוס למבנים אנושיים, שבכל אחד מהם , אחוזי המפגש בין החלקים החושניים לבין אלו הרציונאלים לוגים  שונים - החומר והרוח, המוח הימיני והמוח השמאלי, הראש והלב, ההיגיון הלוגי והאינטואיציה, החוכמה והבינה, הקונספטואלי והחושני, ועוד.

הלכה למעשה, העשייה הפלאסטית אקספרסיבית  של האמנית, שמבוססת על מגע בחומר, מקצבים ומוטוריקה אישית, נעזרת במכוון בידע קונקרטי מתוך ספר היצירה על משמעות האותיות העבריות ומספרן. הלוגיקה הזו שמרומזת מאחורי מספר יריעות האורז התלויות בחלל ואופן ההטבעה של ניירות המילון העברי-אנגלי על פני השטח של פיסות העור האלה, מאפשרים יצירת  אמת תת הכרתית אחידה לכל בני האדם (הצופים). אמת זו שמקורה במדרש טקסטואלי מקבלת חזות פלאסטית במיצב "תהום בבל".

ייצוגי הכפר הערבי ביצירות הפרוזה של סופרים ערבים הכותבים בעברית

"ייצוגי הכפר הערבי ביצירות הפרוזה של סופרים ערבים הכותבים בעברית"

שרה שגיא

- הנושא יוצג בהרצאה בכנס בסוף יוני 2017, ובהמשך יעובד למאמר אקדמי

בשנות השמונים של המאה העשרים, עם ראשית פעילותם של אנטון שמאס ונעים עריידי, החלה להתרחב תופעת הסופרים הערבים הכותבים את יצירותיהם בעברית. סופרים אלו פותחים צוהר בפני קוראי הספרות העברית לנעשה בחברה הערבית מנקודת מבטם. במאמר ייבחן ייצוגו של הכפר הערבי ביצירות אלה כמהות פיזית וכאידאה.

בעבר סוגיות והיבטים שונים הקשורים בחברה הערבית טופלו באופן בעייתי בספרות העברית. אופנהיימר (2008) מצא שהערביות, כשפה וכנוכחות פיסית ומנטאלית, נתפשה בתרבות ובספרות העברית כזהות לאומית זרה שהיהודים התבוננו בה ממרחק תרבותי והגדירו אותה באמצעות הניגוד שבין מערב למזרח. כתיבתם בעברית מעוגנת בנרטיב ישראלי לאומי באופיו. אופן ייצוג זה הולך ומשתנה בכתיבתם של סופרים ממוצא מזרחי בני הדור הצעיר (אופנהיימר, 2014).

המזרחנות הישראלית בת זמננו מתיימרת לחקור ולהסביר את "המזרח" עבור מי "שאינם מזרחים", ומציבה את המזרחן "בין מזרח ומערב". בכך היא מאשרת את זהותה של החברה המערבית המודרנית. לפי אייל (2004) כינונו של "הכפר הערבי" כאובייקט הוא זהות שכללי השיח המזרחני יוצרים ומארגנים לכלל מושגים כ"מאבק חמולות" ו"פוליטיקה כפרית", להבדיל מ"פוליטיקה מודרנית".

שקור וטרביה (2015) סבורים כי התרבות הערבית נתפסת בעיני היהודים בישראל כנחותה וכלא מודרנית. לטענתם, הסופרים הערבים הכותבים בעברית רואים בהכרת תרבותם, תרבותו של 'הקרוב והזר', הכרח מטעמים פוליטיים והומניים יותר מאשר מטעמים של הנאה אסתטית גרידא.

במאמר יוצגו יצירות שניתן למצוא בהן ייצוג של הכפר הערבי כפי שהוא נתפס במבטו של מי שנולד וגדל בו והיה עד לשינויים שחלו בו במהלך השנים, מבט שאינו "נגוע" במזרחנות אך גם אינו חף מביקורת.

הסוגיה תיבחן ברומאנים "ערבים רוקדים" (2002) ו"ויהי בוקר" (2004) מאת סייד קשוע, "בצל השיזף" (2007) מאת ג'רייס טנוס ו"חוצות זתוניא" (2008) מאת עודה בשראת דרך כמה אספקטים:

תיאור הכפר: סביבה וחברה – מבנה הכפר וגבולותיו והקשר שלהם למציאות החברתית בכפר.

ימי התום: זיכרונות מהכפר בעידן שלפני הנכבה – עניין המשיק גם לתפיסה האוטופית של הכפר.

הכפר בהווה על תחלואיו ומצוקותיו.

חלקו של הריבון במצבו של הכפר.

ביבליוגרפיה זמנית:

אופנהיימר, י' (2008). מעבר לגדר: ייצוג הערבים בסיפורת העברית והישראלית (2005-1906).תל אביב: עם עובד.

אופנהיימר, י' (2014). מרחוב בן-גוריון לשארִע אל-רשיד: על סיפורת מזרחית. מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים.

אייל, ג' (2004). "בין מזרח למערב: השיח על 'הכפר הערבי' בישראל". בתוך: י' שנהב  (עורך)קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי. ירושלים: מכון ון ליר ותל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 223-201.

שקור, ע' וטרביה, ע' (2015). הכתיבה העברית של סופרים ערבים בישראל. הערבים בישראל מול העברית: דרכי הסתגלות. גדיש כרך ט"ו:

http://meyda.education.gov.il/files/AdultEducation/gadish/adel_abdala.pdf

מזעור רתיעה והתנגדות של סטודנטיות במסלול הגיל הרך מהעיסוק במדע

זהו קטע ממאמר שעוסק בניסיון למזער רתיעה והתנגדות של סטודנטיות במסלול הגיל הרך מהעיסוק במדע.
הקטע הקודם הסביר שאכן קיימת רתיעה ומהן הסיבות לכך, והקטע שאחרי אמור להציע דרך אחרת, שלי, להתמודדות זו.

תפקיד אנשי החינוך המכשירים את הגננות לתפקידן הוא לספק להן ידע, כלים ומיומנויות שיכוונו אותן איך ללמד מדעים בדרך הטובה ביותר ולטפח "רוח מדעית חיובית" שיביאו מעצמן בבואן לעסוק במדע עם ילדי הגן.

לשם כך, בתוכנית להכשרת מורים לגיל הרך בקורסי הוראת המדעים, על המרצה למדע להשתמש בחומרים ובהתנהגויות מעודדות התנסות מדעית, כפי שמכנה אותם  (הופשטיין 1995), אסטרטגיות הוראה. כאן המיקוד הוא על תכנים וחומרים שיגרמו לסטודנטיות להתנסות במדע "רטוב"  (hands on ). אסטרטגיות הוראה כאלה עשויות לשרש מהן את הפחד ממדע ולהקנות להן ביטחון בעיסוק בו, כפי שעולה מהפרק הקודם של מאמר זה.

נשאלת השאלה: אילו אסטרטגיות הוראה מתאימות לשם קידום מטרות אלה?

מסקירת ספרות בנושא עולה כי חוקרים רבים מציעים אסטרטגיית הוראה של הקניית מיומנויות שיטת החקירה המדעית כדרך להתמודדות עם רתיעת גננות מעיסוק במדע , כמו גם כדרך להכוונתן ולעידודן לעסוק במדע עם ילדי הגן (Jarrett 1998  , Brostrom  ,2015 בר- מונסנגו ושדה 2013, Sackes 2014, Teneo 2014 ,Inda Atieno 2013 , Garcia 2003 , Trundle 2010 Worth 2010 , ). חלק מהחוקרים אף מדגישים את יתרונות שיטות החקירה על פני הקניית ידע מדעי תיאורטי ותיאוריות מדעיות (Sackes 2014, Tenaw 2014),  במיוחד בתהליכים חינוכיים המערבים הכשרה במדעים.

התומכים בדרך החקירה המדעית מאמינים כי היא מביאה להבנה עמוקה של תפישות מדעיות בשל העיסוק בטבע החקרני של המדע. מיומנויות ברמה גבוהה כגון ניבוי תוצאות, השערת השערות,  עריכת ניסוי,  זיהוי ושליטה במשתנים ניתנות לרכישה רק על ידי התנסות בפעילות מדעית "רטובה". התנסות כזו, לטענת התומכים, עשויה לגרום ללומדים לסיפוק סקרנותם ולחיפוש ידע באופן אקטיבי, ואלה יאפשרו לילדים לשפר את יכולותיהם להציג טיעונים ולספק התנסויות המקדמות התפתחות קוגניטיבית.

יש הטוענים כי העיסוק בחקירה המדעית מכין את הילדים טוב יותר לחיים בעולם מדעי טכנולוגי (FOSS introduction, 2001) וכי הבנה מעמיקה של תפישות מדעיות היא תוצאה של הוראה ברוח החקר (Mastropieri and Scruggs, 1994) .

השפעת נוכחות כלב על הלמידה של תלמידים עם לקויות למידה בשיעור מתמטיקה, חטיבת ביניים

"הכלב הוא ידידו הנאמן של האדם".  מטבע  לשון  שגורה  זו  ימיה  עוד  מימי  טרום  תרבות.  בחפירות ארכאולוגיות  שמתוארכות  מלפני 150  אלף  שנים  נמצאה  גופת  אדם  קבורה  ליד  גופת  כלב  כשידו  של האדם מונחת  על  בטנו  של הכלב. מאז  ועד  היום  נחקר  הקשר  המיוחד הזה  בין  האדם  לכלב.  הוצעו תיאוריות המסבירות  את  תהליך התפתחות  הקשר, נבחנו  היחסים  בתרבויות  שונות  ומנקודות  מבט  רבות:  אנתרופולוגית,  אבולוציונית,  התפתחותית,  תרבותית,  חברתית  ופסיכולוגית. זאת  האחרונה  תופסת  מקום הולך  וגדל  מאמצע המאה ה- 20. כמות  הולכת  וגדלה  של  מחקרים  מצביעים  על  ההשפעה  המשמעותית  של  הקשר  עם  בעלי  חיים  בכלל  ועם  כלבים  בפרט, על  תחושת  רוגע  ורגיעה  אצל  אנשים  וילדים  בגילאים  שונים (מקורות).  בוריס לוינסון  (פסיכולוג ילדים) היה  הראשון  לתעד  שימוש  בבעלי  חיים  למטרות  סיוע  ורווחת  האדם. הוא זיהה  את השפעת  כלבו  על  זמינותם  ונכונותם  של  מטופליו  הצעירים  לשתף  פעולה  במפגש  הטיפולי,   וקרא  לתהליך  pet  therapy. ספרו  Pet-Oriented  Child  Psychotherapy  (1969) הפך  לספר  מייסד ויסוד  בתחום  ההולך  ומתפתח.

מאז  ועד  היום  נערכו  מחקרים רבים  ונכתבו  ספרים רבים  העוסקים  בתהליכי  חינוך  וטיפול  בעזרת  חיות מחמד  בכלל  וכלבים  בפרט.  המחקרים   התמקדו  במחקר  ובפרקטיקה  של  חיי  היומיום  במסגרות  טיפוליות,  חינוכיות  ובבית. ( מקור).  ברוב המחקרים נמצא  שהכלב  מהווה  גורם  מרגיע,  יוצר  אווירת  נינוחות  ומאפשר פניות  לעבודה  הטיפולית  וללמידה (מקורות).  הכלב  הוא  שותף,  נוכח  בתהליכים השונים,  לעיתים  נעשית  התערבות  פעילה  ולעיתים  נוכחות  סבילה  שמביאה  משהו  מניחוח  הטבע והטבעי  למרחב  המשותף. 

הקשר בין פסלים/בובות שאני מייצרת מגרוטאות לבין זרם/סגנון באמנות הקרוי :"דלות החומר"- שם זמני

הקשר בין פסלים/בובות מגרוטאות שאני מייצרת לבין זרם/סגנון באומנות הקרוי :"דלות החומר"

הערה מקדימה- בשבוע שעבר, במפגשי הקבוצה של מאיה, התברר לי שההתמחות מחייבת גם כתיבה אקדמית ואין להסתפק רק בכתיבה פואטית. מכיוון שאני רוצה לכתוב ספר (ואף התחלתי) על בובות/פסלים שאני יוצרת והמסרים המגדריים שהן מביעות, חשבנו בצוותא שעבודה אקדמית הקשורה לאמנות הפיסול עשויה להוות מבוא אקדמי מתאים לספר.

חשוב לי להדגיש  כי מכיוון שאני רק בתחילת הדרך של הנושא, אין לי עדיין מספיק חומרים שיהוו טיעונים מנומקים לטקסט טיעוני.

הטקסט :

הבובות/הפסלים שאני יוצרת עשויות כולן מעיתונים ישנים גרוסים שאני יוצרת מהם עיסת נייר. את העיסה אני מצפה על גבי שלד פיגורטיבי. ליצירת השלד אני משתמשת אך ורק ב"חומרים ירוקים", בפסולת שאני מוצאת ברחובות, כעיקרון בל יעבור של הטמעת הקיימות,(sustainability). לכל בובה/פסל שאני יוצרת יש מסר חברתי/מגדרי שאותו אני רוצה לכתוב בספר, לצד תמונת הבובה שיצרתי.

האם זו אומנות (art) או רק מלאכת יד(hand craft), אני שואלת את עצמי פעמים רבות? שאלה זו התחדדה ביתר שאת, כשהתוודעתי לפני מספר ימים לזרם האמנותי הקרוי :" דלות החומר"

"דלות החומר" הוא סגנון אומנותי ישראלי שהתקיים במשך כשלושה עשורים משנות ה- 60 של המאה הקודמת ומתאפיין בשימוש בחומרי יצירה "דלים", ברישול אומנותי תוך התמקדות ביחס ביקורתי על המציאות החברתית ועל מיתוסים שהיו נפוצים בחברה הישראלית באותה תקופה.

בשנת 1986 הוצגה במוזיאון תל אביב תערוכה בשם:"דלות החומר כאיכות באומנות הישראלית" כשהאוצרת של תערוכה זו הייתה שרה ברייטברג-סמל. חשיבות התערוכה הייתה בהדגשת   השוני בין האומנות הישראלית לבין סגנון האומנות הבין לאומית המקובלת באותה תקופה, הן במסרים החברתיים והן בביטויים אסתטיים חיצוניים.

בהנמקה לחשיבות זרם אומנותי זה אמרה ברייטברג 1986 "אתה לא חי בתוך ארמונות רנסאנס. כמו שטבעי לאיטלקי לעסוק בשיש – כאן בישראל ה'דיקט' הוא החומר המשדר, שמקרין את המקום- 'מקום בעל הוויה דלה'. זה סוג של חומרים שהאמן הישראלי נינוח איתם. הם חלק ממראה ילדותו, וישנה בהם הויטליות הקשורה בחיינו כאן" , מכאן שאסכולה אמנותית זו מעמידה את ה"טקסט", את המסר במרכז גם אם היצירה כולה שתראה לעיני הצופה תהיה "א-אסתטית". במילים אחרות "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו"

בין האומנים המזוהים עם סגנון אומנותי זה היו רפי לביא, יאיר גרבוז, מיכל נאמן ועוד רבים וטובים אחרים, והם היוו זרם מהפכני, מעין כוח חלוץ ההולך לפני המחנה

חומרי היצירה הדלים בהם השתמשו פורצי הדרך היו לוחות 'דיקט', קרטון, קולאז', תצלומים בצורת קולאז', צבעים תעשייתיים , כתיבה ושרבוט בתוך היצירות  ויצירותיהם נועדו ליצור מראה סגפני דל של שטח העבודה, תוך הבלטת הביקורת החברתית שהם רצו בה יותר מכל כי :"קרוב אליך הדבר מאוד"

גם אני במתכוון משתמשת בחומרים דלים: בעיתונים ישנים, בגרוטאות, באשפה ובפסולת.

גם לבובות/פסלים שאני יוצרת יש מסרים חברתיים מגדריים חזקים.

האם אלו מספיקים כדי להציג קוים משיקים ולהיקרא אומנות ולא מלאכת יד?

אמנם הבובות/פסלים אינן נראות סגפניות, הן יפות, זקופות, דעתניות, הן לבושות לא בסחבות – האם עובדות אלו מעבירות אותן לקטגוריה של מלאכת יד ולא אומנות?

על שאלות אלו ואחרות אנסה לענות כשאכנס לעומק הנושא. .  

ספרות המוסר ביידיש כספרות לימינלית - נגה רובין

ספרות המוסר ביידיש כספרות לימינאלית

ספרי המוסר ביידיש במאות השש עשרה-שמונה עשרה מורכבים היו ממספר אלמנטים: דינים, דברי תיאוסופיה, הצגה של אידיאלים חברתיים וסיפורים. חלקים ניכרים מהם היוו תרגום מלשון הקודש. משום כך הם זכו ללגיטימציה מצד האליטה הרוחנית בת הזמן: א) כיון שהיוו 'רק תרגום' וב) מפני שברובם אכן הציגו את הדרישות הדתיות הנורמטיביות וביטאו  את השקפות העולם של האליטה.

בבואי לבחון את הסיפורים, גיליתי כי אלו לא תמיד מציגים את העמדות שאותן הם נועדו, לכאורה, לאשש. במקרים רבים הם מייצגים השקפות עולם שונות, ואף מנוגדות למקובל. חלק זה של ספרי דן בשאלה מדוע דווקא בספרי המוסר התאפשרה חריגה זו מהמקורות ומה היא שרתה.

כדי להשיב על השאלה נעזרתי במונח שקבע האנתרופולוג ויקטור טרנר: לימינאליות. המונח 'לימינאלי', משמש את טרנר כדי להגדיר מצב ביניים שבו נמצא אדם העובר מסטטוס חברתי אחד למשנהו, בו הוא יכול לפעול באורח 'פחות לגיטימי' שכן אינו כבול לחוקים של סטטוס זה או אחר.

כמובן שהמונח 'לימינאלי' אינו משמש אותי באופן זהה לאופן בו הוא משמש את טרנר. הסיבות לכך הן: א) טרנר מדבר על סטטוס חברתי ולא על טקסטים ספרותיים וב) כיון שטרנר מדבר על מצב זמני ולגבי ספרות המוסר המצב הלימינאלי היה קבוע לפחות במשך כמה מאות שנים.[1]

לטענתי, ניתן לשאוב את המונח לצרכיי, משום שגם ספרות זו מצויה ב'מקום ביניים': בין ספרות קודש לספרות חול; בין ספרות שנועדה לקהל הפשוט לספרות שנועדה לאליטה התרבותית. ובין ז'אנרים ותימות שונים. לדבריי, בשל מעמדהּ הלימינאלי, יוצריה של ספרות המוסר ביידיש חשו שהם יכולים  להביע בעזרתה עמדות ותפישות עולם  לא מקובלות, כאלו שמשקפות פחות את  נורמות האליטה הרוחנית, ויותר (או למצער גם) את רחשי ליבן של קבוצות מודרות בחברה. אני סוברת כי הלגיטימיות של ספרים אלו איפשרה לשינויים להתרחש כביכול 'מתחת לרדאר' של האליטות הרוחניות.

מטבע הדברים הסטיות מן הנורמות  באות לידי ביטוי בעיקר בחלקים הסיפוריים. הסיבה לכך כפולה א) בתרגום של סיפורים מראש נדרשת פחות 'צמידות למקור'. ב) מוטיבים מן הסיפורים היו מוטיבים עממיים, ולכן נוצרו ורווחו בקרב השכבות המודרות בחברה. משתי הסיבות הללו הן ביטאו את השקפות עולמן של השכבות המודרות.

---

[1] למרות שגם טרנר מדבר על מצב, ולו טנטטיבי, שבו המצב הלימינאלי יהפוך לקבוע.