תהום בבל - מיצב צילומי

שם העבודה:     תהום בבל

שם האמן:         אורלי עזרן

מדיום:              מיצב צילומי

תאריכים:          1994

מקום:               מוזיאון הברונקס, ניו יורק, ניו יורק

מידות:              22 יחידות של 92x21"   (234x54 ס"מ) כל אחת

חומרים:            טכניקה מעורבת - נייר אורז, שעווה, מילון עברי-לועזי, אמולסיות צילומיות

רקע:               המיצב "תהום בבל" מהווה נדבך אחד בסידרת עבודות ששאובה מהסיפור המקראי של מגדל בבל. הסידרה מטפלת ברב תרבותיות של השפה המילולית והחזותית כבליל אינסופי של חוסר קשר והידברות אנושית. הסדרה מציגה את התוהו האינסופי שבקשר בין הבעה והבנה, ושוברת מחיצות בין שפות ההבעה השונות – אותיות, מילים, מרחבים גיאוגרפים, מגדרים, סוגי בני אדם, תכונות פיזיות ועוד. היא מרמזת על המרחק הלא מגושר בין צורות הבעה אישיות ובינאישיות, פנימיות וחיצוניות.

                      "תהום בבל" ככותרת למיצב הספיציפי המתואר כאן נוגעת באופן חזותי פואטי בצירופי המילים אור ועור המיוחדים לשפה העברית. בצד החזותי נראה לעין דימויים של מעין פיסות עור חיצוניות של הגוף האנושי, אך אלו מאירות קונספטואלית על האלמנטים של המבנה האנושי הפנימי.

נושא פנים אמנותי:       

                        הקונספטואלי ומגע היד/החושני ומה שביניהם

                        שילוב טכניקות של היי-טייק וחומרים טבעיים ארכאיים.

                        יחסי אובייקט – חלל במרחבי תצוגה

                        האובייקט היחידי, קבוצת אובייקטים ומערכת היחסים בהצבה הכללית

                        התייחסות לצופה כשחקן על הבמה

                        תלית העבודות מותאמת לחלל הארכיטקטוני ומתווה לצופה מסלולי צפייה

שימוש בטקסטים מילוליים/ נושא חוץ אמנותי:  

מילון כיס עברי-לועזי

מצגות של  שפת הידיים האמריקאית

בראשית י"א, פסוקים א'-ט'

ספר היצירה - מדרשים  אודות האות העברית

המשל של קאפקא "תהום בבל"

תיאור:            העבודה "תהום בבל" בנויה מעשרים ושתיים (22) יחידות, התלויות מהתקרה. כולן עשויות מניר אורז מצופה בשעווה ובדפים ממלון עברי-אנגלי. על גבי המלון מודפסים בתהליך צילומי (סיינוטייפ) דימויים של שפת ידיים. התחושה שנוצרת בחדר היא של 22 פיסות עור שתלויות כמו כביסה לייבוש. השילוב החומרי של הדימויים - אקספרסיבי ודיגיטלי -  מאפשר רב משמעותיות בנוגע לשילוב של המדיה.

עשרים ושתיים (22) היחידות מייצגות את עשרים ושתיים אותיות האלף-בית. אלו , על פי ספר היצירה, מייצגים עשרים ושתיים אישיות שונות, המאופיינות כשונות זו מזו בשל שילובים שונים ביחסי גוף (לב, חושניות, מגע...)  ומוח  (ראש, רציו, לוגיקה....) שיש בהם. באופן מטאפורי, כל אחד מהדימויים - פיסות העור -  דומה בצורתו החיצונית זה לזה, ושונה במרקמים החזותיים של פני השטח.  בחוויית הצופה, העבודה מתארת את יחסי הגומלין האינסופיים שבין הגוף לבין המוח, בין כללי התנהגות הרוחניים לבין אלו האינטלקטואליים.

יחס לחלל (יחסי אובייקט חלל):  

חלל התצוגה הספציפי, במוזיאון הברונקס בניו יורק, בצורת קוביה מלבנית  סטנדרטית. כשלעצמן, העבודות תלויות  בחלל שתי וערב כמחיצות זמניות בחלל מזדמן.

כל פריט תלוי במרחב כישות עצמאית. יחד עם זאת התלייה המשותפת יוצרת מארג מבואי עבור הצופה המזדמן.

יש קשר ייעודי בין הצבת הפריטים של העבודה והחלל הארכיטקטוני, אך  אין חובה הצבה בחלל קונקרטי מסוים.

מקום הצופה:     

                      הצופה מהלך במקביל לעבודות, לאורך מסלולי ההתבוננות שיצרה עבורו האמנית. הוא מהלך בין יריעות ניירות האורז, וחווה את ההפשטה הצורנית של הגוף האנושי. משמע, היריעות התלויות מדומות בעיני האמנית כעורות של חיות (יצורים אורגניים) שתלויות בחלל.

בחלל, כאמור, 22 פריסות של מעין פיסות עור, כולן דומים צורנית בפריסתן החיצונית, אלא ששונים בחושניות של פני השטח שלהם. תנועת האדם ה"חי" בין הדימויים התלויים מאפשרת דיון חוויתי במבנה הגוף האנושי.

מקום האמן ביחס לטקסט:

האמנית משתמשת במודע בטקסטים מקראיים ומדרשיים כמקור השראה וגיבוי לרעיונותיה החזותיים, כמו גם לחיזוק החלטותיה המבניות ביצירת הדימוי הכולל.  

הטקסט המקראי על ריבוי פרשנותו המדרשית מהווה מקור השראה רעיוני מודע  לעבודה. טענתי, שהחיפוש של האמנית אחר מקור השראה פיגורטיבי , מוצא אותה למול הסיפור המקראי המוכר והידוע בתרבות האנושית. בדרך זו היא יוצרת מצע רעיוני וחוויתי בטוח ומוכר לה ולצופים.

כותרת העבודה חושפת היבט ביקורתי של האמנית על הטקסט המוכר, ומפנה את הצופה לטקסט ספרותי אחר, המשל  "תהום בבל" של קפקא. המהפך ביחס לכותרת העבודה מייצר קבוצות התייחסות שונות לקריאת העבודה. קהל הצופים שמכיר  את הסיפורת על קפקא ואלו שלא. בשני המקרים, כבר בכותרת האמנית מתרחקת מהמקור המקראי, ומאפשרת לה ולצופה המזדמן העברת מסר והתייחסות אישית למקור המקראי. הגדרה חווייתית של הסיפור המקראי.

השימוש באלמנטים רעיוניים מספר היצירה של אברהם אבינו, אף הוא  נעשה במודע ומייצב את החלק המבני של המיצב. האמנית שמאמינה בלוגיקה מתמטית מבנית שמחייבת כל מיצב, בכדי ליצור הבנה חושית אחידה אצל קהל הצופים,  מייצבת את החלטותיה האינטואיטיביות ואת ההבעתיות הסובייקטיבית של המעשה האמנותי בקביעת גריד מתמטי וסימבולי שמוצג בספר היצירה. לפי ספר היצירה, 22 האותיות בכתב העברי מהוות אבות טיפוס למבנים אנושיים, שבכל אחד מהם , אחוזי המפגש בין החלקים החושניים לבין אלו הרציונאלים לוגים  שונים - החומר והרוח, המוח הימיני והמוח השמאלי, הראש והלב, ההיגיון הלוגי והאינטואיציה, החוכמה והבינה, הקונספטואלי והחושני, ועוד.

הלכה למעשה, העשייה הפלאסטית אקספרסיבית  של האמנית, שמבוססת על מגע בחומר, מקצבים ומוטוריקה אישית, נעזרת במכוון בידע קונקרטי מתוך ספר היצירה על משמעות האותיות העבריות ומספרן. הלוגיקה הזו שמרומזת מאחורי מספר יריעות האורז התלויות בחלל ואופן ההטבעה של ניירות המילון העברי-אנגלי על פני השטח של פיסות העור האלה, מאפשרים יצירת  אמת תת הכרתית אחידה לכל בני האדם (הצופים). אמת זו שמקורה במדרש טקסטואלי מקבלת חזות פלאסטית במיצב "תהום בבל".