הקשר בין פסלים/בובות מגרוטאות שאני מייצרת לבין זרם/סגנון באומנות הקרוי :"דלות החומר"
הערה מקדימה- בשבוע שעבר, במפגשי הקבוצה של מאיה, התברר לי שההתמחות מחייבת גם כתיבה אקדמית ואין להסתפק רק בכתיבה פואטית. מכיוון שאני רוצה לכתוב ספר (ואף התחלתי) על בובות/פסלים שאני יוצרת והמסרים המגדריים שהן מביעות, חשבנו בצוותא שעבודה אקדמית הקשורה לאמנות הפיסול עשויה להוות מבוא אקדמי מתאים לספר.
חשוב לי להדגיש כי מכיוון שאני רק בתחילת הדרך של הנושא, אין לי עדיין מספיק חומרים שיהוו טיעונים מנומקים לטקסט טיעוני.
הטקסט :
הבובות/הפסלים שאני יוצרת עשויות כולן מעיתונים ישנים גרוסים שאני יוצרת מהם עיסת נייר. את העיסה אני מצפה על גבי שלד פיגורטיבי. ליצירת השלד אני משתמשת אך ורק ב"חומרים ירוקים", בפסולת שאני מוצאת ברחובות, כעיקרון בל יעבור של הטמעת הקיימות,(sustainability). לכל בובה/פסל שאני יוצרת יש מסר חברתי/מגדרי שאותו אני רוצה לכתוב בספר, לצד תמונת הבובה שיצרתי.
האם זו אומנות (art) או רק מלאכת יד(hand craft), אני שואלת את עצמי פעמים רבות? שאלה זו התחדדה ביתר שאת, כשהתוודעתי לפני מספר ימים לזרם האמנותי הקרוי :" דלות החומר"
"דלות החומר" הוא סגנון אומנותי ישראלי שהתקיים במשך כשלושה עשורים משנות ה- 60 של המאה הקודמת ומתאפיין בשימוש בחומרי יצירה "דלים", ברישול אומנותי תוך התמקדות ביחס ביקורתי על המציאות החברתית ועל מיתוסים שהיו נפוצים בחברה הישראלית באותה תקופה.
בשנת 1986 הוצגה במוזיאון תל אביב תערוכה בשם:"דלות החומר כאיכות באומנות הישראלית" כשהאוצרת של תערוכה זו הייתה שרה ברייטברג-סמל. חשיבות התערוכה הייתה בהדגשת השוני בין האומנות הישראלית לבין סגנון האומנות הבין לאומית המקובלת באותה תקופה, הן במסרים החברתיים והן בביטויים אסתטיים חיצוניים.
בהנמקה לחשיבות זרם אומנותי זה אמרה ברייטברג 1986 "אתה לא חי בתוך ארמונות רנסאנס. כמו שטבעי לאיטלקי לעסוק בשיש – כאן בישראל ה'דיקט' הוא החומר המשדר, שמקרין את המקום- 'מקום בעל הוויה דלה'. זה סוג של חומרים שהאמן הישראלי נינוח איתם. הם חלק ממראה ילדותו, וישנה בהם הויטליות הקשורה בחיינו כאן" , מכאן שאסכולה אמנותית זו מעמידה את ה"טקסט", את המסר במרכז גם אם היצירה כולה שתראה לעיני הצופה תהיה "א-אסתטית". במילים אחרות "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו"
בין האומנים המזוהים עם סגנון אומנותי זה היו רפי לביא, יאיר גרבוז, מיכל נאמן ועוד רבים וטובים אחרים, והם היוו זרם מהפכני, מעין כוח חלוץ ההולך לפני המחנה
חומרי היצירה הדלים בהם השתמשו פורצי הדרך היו לוחות 'דיקט', קרטון, קולאז', תצלומים בצורת קולאז', צבעים תעשייתיים , כתיבה ושרבוט בתוך היצירות ויצירותיהם נועדו ליצור מראה סגפני דל של שטח העבודה, תוך הבלטת הביקורת החברתית שהם רצו בה יותר מכל כי :"קרוב אליך הדבר מאוד"
גם אני במתכוון משתמשת בחומרים דלים: בעיתונים ישנים, בגרוטאות, באשפה ובפסולת.
גם לבובות/פסלים שאני יוצרת יש מסרים חברתיים מגדריים חזקים.
האם אלו מספיקים כדי להציג קוים משיקים ולהיקרא אומנות ולא מלאכת יד?
אמנם הבובות/פסלים אינן נראות סגפניות, הן יפות, זקופות, דעתניות, הן לבושות לא בסחבות – האם עובדות אלו מעבירות אותן לקטגוריה של מלאכת יד ולא אומנות?
על שאלות אלו ואחרות אנסה לענות כשאכנס לעומק הנושא. .
פנינה, כמו שאמרתי בכיתה, לדעתי טקסט כזה יכול להיות מצוין כהקדמה לספרך. מה שלא אומר שלא ניתן עוד להרחיבו ולהפוך אותו לטקסט עיוני יותר המתייחס גם באופן תיאורטי לשאלות שעולות מתוך עבודותייך- הקשר בין פסל ובובה, נשיות ואמנות, טבע ואדם ועוד ועוד ועוד. תודה
השבמחק